צאו מהשטויות!
הרב נתנאל יוסיפון
ראש הגרעין החינוכי
וישיבת ההסדר
"אורות נתניה"
מספרים, שפעם אחת בעת שבעל התניא היה עדיין נער, נחלש הנחל הזורם בעירו והתקלקלו מימיו, ולא היו לבני העיר מים ראויים לשתייה ורחצה.
באחד הימים, ראה בעל התניא את אחיו הצעיר, שהיה עדיין ילד, רבי יהודה ליב, אוכל בטעות פירות ערלה. העמיד בעל התניא את אחיו על טעותו, ורבי יהודה ליב השתוקק מאוד לכפר על עוונו. לשם כך, הם החליטו שעליו לטבול במקווה, אך הנחל היה שחור ומזוהם, והיכן יטבול הילד לכפר על עוונו.
אמר בעל התניא לאחיו, שהוא חש שבמקום מסויים במעלה ההר, יש מקור מים חיים, ועליהם לחפור באדמה הקשה, עד שיגיעו למעיין הנסתר. עלו השניים, חפרו בהר, ואכן מבטן האדמה פרצו בעוצמה מים חיים וצלולים.
טבלו השניים במעיין החדש, ומי המעיין פילסו דרך אל הנחל המזוהם, וריפאוהו מקללתו!
סיפור זה מזכיר את נבואתו של יואל (ד, יח) "ומעיין מבית ה' יצא, והשקה את נחל השיטים". גם על אותו מעיין רמזו חז"ל (לפי ילקוט שמעוני) שמימיו של כל מעיין מקנים לשותה אותם – תכונות מסויימות. יש מעיין מגדל גיבורים, ויש מעיין מגדל חלשים. ונחל השיטים, הקנה לאנשים תכונות של שטות, והמעיין שיצא מבית ה', ייבש את תכונות השטות, ויביא במקום זה חיבור לה'.
רש"י במקום בעקבות חז"ל מחבר את נחל השיטים, ל'שיטים' שבהם חטאו ישראל עם בנות מדיין, ובעקבות זאת חטאו בבעל פעור, והמעיין הזה יתקן את החטאים הללו.
וכאן מתחבר הכל לפרשיות שלנו. למעשה, בסוף פרשת בלק, מסופר על חטא בנות מדיין ובעל פעור בשיטים. בפרשת פנחס מסופר על הציווי לצאת ולהלחם במדיינים בעקבות החטא. בפרשת מטות, מסופר על מלחמת מדיין ןהשלל שלקחו מהמדיינים.
ולקראת סוף סיפור השלל, אנו מקבלים גם מצווה לדורות. כל כלי שיהודי קונה או מקבל מגוי, עליו להטבילו במקווה או במעיין, והכל נלמד מהציווי לטבול את כלי השלל שלקחנו מהמדיינים. נמצאנו למדים, שהתורה מתחילה את סיפור חטא בנות מדיין ובעל פעור ב'שיטים', ומסיימת את תיקונו של אותו חטא בטבילה במי מעיין או מקווה. המים המחברים אותנו לה' מתקנים את כלי חטא השיטים.
מה הרעיון העמוק, העומד ביסוד העניין?
אמרו חז"ל: אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. שטות היא קלות דעת, אדם שלא לוקח את החיים ברצינות. חטאים רבים נובעים מכך, שהאדם מבכר את שטחיות החיים על פני עומקם ורצינותם של החיים. אדם עמוק מבין את חשיבות הקשר לה', וממילא אינו חוטא.
חטא בעל פעור אירע דווקא בשיטים. פעור זוהי עבודה זרה בזויה ביותר, שבה האדם עובד לצואה שלו. כלומר, זוהי עבודה זרה המקדשת את החלקים הנמוכים והירודים באדם. אין פלא, שהיא מתחברת לשיטים, לרוח השטות האופפת את האדם, ומובילה אותו לרדידות.
התרופה לעבודה זרה זו מצויה בחיבור מחדש למעיין הבוקע מבית ה'. אדם שמתחבר למקור החיים, הנובע מהמקומות העמוקים שבאדם, ודרכם עובד את ה', מתרפא מרוח השטות ומהחלקים הירודים שבאדם.
זוהי הסיבה, שדווקא כאן אנו מקבלים את מצוות טבילת כלים. מצווה זו מלמדת אותנו, שאפילו כלי האוכל, עימם אנו חיים את חיי היום יום הפשוטים, מתעלים בעת שהם עוברים מרשות הגוי לרשות היהודי. כלים אלו, עלינו לחבר למקור החיים, ולהתעלות.
אמור מעתה, פרשיות אלו, מלמדות אותנו להעניק לחיינו רצינות וחשיבות. (רצינות זו לא עצבות. עלינו להיות רציניים ושמחים). להבין שאנו אנשים מרוממים, וכשנבין זאת – יכשיר אותנו הדבר להיות עובדי ה'!
