ברחו על סוסים מבית הספר!
הרב נתנאל יוסיפון
ראש הגרעין החינוכי
וישיבת ההסדר
"אורות נתניה
סיפר לי תלמיד חכם אחד, המשמש כיום כרב שכונה ועומד בראש ישיבה ומוסדות של אלפי תלמידים, ורבים השיב מעוון:
בשנות קום המדינה, כשהגיעו העולים החדשים והתיישבו בערי הפיתוח בנגב, הסכימו המפלגות השונות על הכיוון הרוחני אליו ינותבו ילדי כל אחת מהערים השונות.
לפי ההסכם, בנתיבות הוקם בית ספר דתי, ואילו באופקים הוקם בית ספר חילוני. תושבי אופקים, שהיו ברובם בני עדות המזרח, דתיים ומסורתיים, לא קלטו בתמימותם את הכיוון של בית הספר, ושלחו את ילדיהם לבית הספר היחיד החילוני שהיה במקום.
אבי, כך סיפר הרב, התגורר באופקים, ונבחר ליו"ר הועד, ואף הוא שלח את ילדיו לבית הספר. המורות בבית הספר הגיעו מקיבוצי הסביבה, והנחילו לילדים חינוך חילוני.
והנה, הגיע חנוכה, וההורים הוזמנו עם ילדיהם למסיבת חנוכה בבית הספר, שהתקיימה... בשבת. עקרונית, מבחינה הלכתית, אין בעיה לחגוג מסיבת חנוכה בשבת, וההורים הגיעו למסיבה.
במהלך המסיבה, הביאו המורות נרות חנוכה, וכבדו את אביו, ראש הועד, להדליק (!) נרות חנוכה בשבת. האב הנדהם, קלט לפתע את המציאות, ומיד הכריז שהילדים יעזבו את בית הספר.
ואכן, למחרת, יצאו ביוזמתו עגלות רתומות לסוסים, שלקחו את הילדים לבית הספר הדתי בנתיבות. התעורר רעש גדול, שבעקבותיו הוקם בית ספר דתי גם באופקים.
והנה, סיים אותו תלמיד חכם, ברוך ה', בזכות מסירות הנפש והחינוך של אבי, זכיתי ברוך ה' להמשיך את הדרך...
פרשתנו מתחילה במילים "...אמור אל הכוהנים בני אהרון, ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא...". על פסוק זה דורשים חז"ל (רש"י): "אמור – ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים". מפסוק זה בצירוף פסוקים נוספים, למדו חז"ל לכל התורה כולה שאסור להאכיל ילדים קטנים מאכלות אסורים, וכן אסור להגיד לילד קטן לעבור על איסור תורה, שהרי הגדולים מוזהרים גם על הקטנים (משנה ברורה שמג, ד).
נמצאנו למדים, שיסודות דיני חינוך מבחינה הלכתית נלמדים מפרשתנו. ואכן, ניתן למצוא בפרשתנו, רמזים לכמה יסודות חינוכיים מרכזיים.
א.היסוד בו פתחנו. הגדול מצווה לחנך ולוודא, שהקטן הולך בדרך התורה. החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית. כשהילד מרגיש שלהורים שלו חשוב משהו, זה נספג בעצמותיו. בסיפור שבו פתחנו, שמירת השבת הייתה חשובה מאוד לאב, והילד ספג זאת.
כחלק מאותה אכפתיות וחשיבות, חשוב להקדיש תשומת לב לחינוך הילדים לתורה (באהבה, ובלי עצבנות), וכשזה חשוב להורים, גם הילדים קולטים את המסר.
ב. הכוהנים מכונים כאן "בני אהרון". הם חלק משושלת ומשפחה, משפחת בני אהרון. פעמים רבות, ילדים ממשיכים ללכת בדרך ה', כי יש להם שייכות חזקה למשפחה ולמסורת הדורות, וחשוב להם להמשיך מסורת זאת.
לכן, כחלק מחינוך הילדים לתורה ולקדושה, חשוב להשקיע גם בתחושת החמימות והאהבה המשפחתית, (כמובן, שזה חשוב מאוד גם מסיבות רבות נוספות), ולטעת בהם גאווה חיובית על כך שהם נושאי הלפיד בדורות הבאים, וממשיכי המשפחה.
לשם כך, לדוגמא, חשוב לספר לילדים על מעשיהם הטובים של הסבים והסבתות, ושאר בני המשפחה הקדומים. וכמובן, להשקיע בגיבוש ובאווירה הטובה המשפחתית, ועוד ועוד.
ג. על הכהן הגדול נאמר" "ומן המקדש לא יצא", עליו להישאר תמיד במקום קדוש ופנימי.
בתחום החינוכי, אפשר ללמוד מכך, שעל ההורים להסתכל תמיד על המקדש הפנימי של הילד. רצוני לומר, לעיתים הילד שוגה ונופל, ועושה גם מעשים שאינם ראויים, ובכל זאת ההורים צריכים תמיד להביט על הטוב המקודש שבפנימיותו של הילד.
כתבתי בכוונה, שלעיתים הילד 'שוגה', ולא כתבתי שלעיתים הוא עושה מעשים רעים במזיד, מפני שההורה צריך להסתכל על הילד במבט הרואה את פנימיותו הטובה של הילד, וממילא להסתכל גם על המעשים הרעים הנעשים במזיד, כשגגות ולא כזדונות.
הילד זקוק לכך. הוא צריך את המבוגר שיאמין בטוב הפנימי שבו, גם כשהוא נופל, והרי בעומק העומקים כל יהודי הוא טוב וטהור בפנימיותו. לא צריך להיות תמים, אך גם אסור לנקוט במבט שיפוטי, שיקטלג את הילד כרע, ויקבע אותו, חלילה, ברובד הנפילה שלו.
אם ההורה יקיים בעצמו, "ומן המקדש לא יצא", ויביט תמיד על הילד כמקודש בפנימיותו, יזכה בעזרת ה' שהמקדש הפנימי שבילד יגלוש על כל סביבותיו!
