בפעולה סוד הגאולה
הרב נתנאל יוסיפון
ראש הגרעין החינוכי
וישיבת ההסדר
"אורות נתניה"
מעשה בשלושה חברים – ישראל, ירמיהו ופרופסור אליהו משיח.
יום אחד חלה ישראל במחלה קשה מאוד. ניגש ישראל לירמיהו, שפך לפניו את ליבו, וסיפר לו על מחלתו. כשסיים את סיפורו הכואב, פנה ישראל לירמיהו ושאלו: "האם אתה אוהב אותי באמת? מה אתה מוכן לעשות בשבילי"?
ענה לו ירמיהו: "ודאי, אוהב אני אותך עד מאוד, ואעשה כל שביכולתי לרפואתך. לצערי, הדבר היחיד שבכוחי לעשות הוא להתפלל לרפואתך, לכן אתפלל עליך בכל עומק כוונתי".
הודה ישראל לירמיהו חברו הטוב, ואכן ירמיהו השקיע רבות בתפילה. עברו חודשים, מצבו של ישראל הלך והחמיר, ולפתע עלה במוחו של ירמיהו רעיון כביר. נודע לירמיהו, שחברם המשותף, פרופסור אליהו משיח הוא 'המומחה' הבינלאומי לניתוח הספציפי, שיכול להציל את חייו של ישראל.
ניגש ירמיהו לפרופ' משיח, וסיפר לו על מחלתו הקשה של ישראל, החבר המשותף. לאחר שגולל את הסיפור הקשה, שאל ירמיהו את פרופ' משיח: "האם אתה אוהב את ישראל באמת? מה אתה מוכן לעשות בשבילו"?
ענה לו פרופסור אליהו משיח: "וודאי, אני אוהב את ישראל מאוד, אתפלל עליו"!
אמר לו ירמיהו: "אינך חבר! אתה לא אוהב אותו"!
תמה פרופ' משיח: "מדוע אתה אומר כך? הרי אני מתכוון לפעול למענו בדיוק באותו אופן שאתה פעלת למענו"?
ענה לו ירמיהו: "זה לא דומה. אני יכול רק להתפלל, אבל אתה בכוחך גם לנתח אותו, ולהביא לו בעזרת ה' רפואה. אם היית אוהב אותו באמת, לא היית מסתפק בתפילה, אלא עושה פעולה מעשית להצלתו"!
זהו משל על עם ישראל. אכן, בגלות חלינו במחלה קשה עד מאוד, ולפיכך המשיל הנביא ישעיהו (נג, ג) את עם ישראל בגלות ל"איש מכאובות וידוע חולי" (הכוזרי, ב, לד).
ומה עלינו לעשות כדי לרפא את עם ישראל ממחלתו ולהיגאל מגלותינו?
"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו... ציפית לישועה"? (שבת לא.). כל אדם נתבע במהלך חייו לצפות לישועה.
מימי ירמיהו, עת גלינו מארצנו וחרב מקדשנו, היו תקופות ארוכות שבהם הציפיה לישועה יכולה הייתה להתבטא אך ורק בתפילה ובציפיית הלב.
אולם, בדורות האחרונים, לימדונו גדולי ישראל, שהחל להתעורר בעולם כוחם של אליהו ומשיח, מבשרי ומביאי הגאולה, ומאז בכוחנו לפעול פעולות מעשיות להבאת הגאולה. נמצא, שכיום, הציפייה לישועה מתבטאת (בצד המשך התפילות) גם בפעולות מעשיות לקירוב הגאולה, ומי שמסתפק בתפילות בלבד, ולא מושיט ידו ל'ניתוח מציל החיים' של האומה, דומה הוא לפרופסור המבכר להתפלל במקום להושיט יד ולהציל חיים.
כך, למשל, מתפללים אנו לה', "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". ברוב דורות הגלות, לא היה בידי עם ישראל כוח לשוב לארץ. אולם, בדורות האחרונים, כל יהודי יכול לעלות לארץ. והלא, בכל יהודי יש נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ניצוץ מהשכינה. נמצא, שכל יהודי העולה לארץ, משיב בפועל את השכינה לציון, כי כשנשמתו שבה לציון, הרי שהשכינה שבקרבו שבה לציון.
וזה עומק מה שאמרו חז"ל (רש"י דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך" – "היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם".
וודאי דרכים רבות ומגוונות יש להחשת הגאולה – בבניין הארץ, בשדה החינוך, בקירוב ישראל לאבינו שבשמיים, בהנחלת תודעת המקדש ועוד ועוד. אך כל השואף להימנות על מצפי הישועה, חייב בדורנו לשאול את עצמו בלא הרף – מהי הפעולה המעשית שבכוחי לפעול להבאת הישועה בקרוב?
