• הרב נתנאל יוסיפון שליט"א

מי הפועל ומי האדון?

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה"

הרבה רבנים ובחורי ישיבות מכירים את התופעה הבאה – לומדים או מלמדים דף גמרא, והנה מגיעים לאגדת חז"ל, וכולם אומרים: הסיפור הזה מוכר לי כבר מילדותי, קראתי אותו פעם ב'כה עשו חכמינו' או בספר סיפורים אחר...

ואז, כשמעיינים מעט בגמרא ובהקשר שבו הסיפור מופיע, הסיפור מקבל פנים חדשות, ואנו מגלים בו רובד נוסף עמוק.

במאמר הקודם כתבתי על מסורת התורה שנקטעה במות תלמידי רבי עקיבא, והיה צורך לשוב ולחדשה אט אט ממעמקים בעזרת חמשת התלמידים שהעמיד רבי עקיבא לעת זקנותו, ובפרט דרך רשב"י, עמוד ספר הזוהר.

הפעם נעסוק בקטיעת מסורת העברת המידות הטובות מרב לתלמיד, שבעטיה מתו תלמידי רבי עקיבא. ובכן, ישנו סיפור מפורסם מאוד, המופיע בגמרא (שבת קכז:) -

"תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. - אמר לו: אין לי. - תן לי קרקע. - אין לי. - תן לי בהמה. - אין לי. תן לי כרים וכסתות. - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש.

לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? - אמרתי: שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן.... ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. - אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות".

זהו סיפור מופלא, שבו הפועל דן את בעל הבית לכף זכות, כנגד טבעו הפשוט של האדם, שהרי הפועל עבד שלוש שנים בקרקעות ובבהמות בעל הבית, ובסופו של דבר – האדון טוען שאין קרקעות כאלו.

הגמרא פותחת מעשה זה באמירה – "הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו לזכות". אמירה זו אפשר להבין בשני אופנים – א. מי שדן אחרים לזכות, ה' ידון אותו לזכות. ב. מי שדן אחרים לזכות, הרי העין הטובה שלו מדביקה את סביבתו, והוא גם מרוויח מכך שגם אותו ידונו האנשים האחרים לכף זכות.

וכאן מגיע הרובד הנוסף. השאילתות (פרשת שמות) מביא את אותו סיפור, וכותב כך - מעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה נשכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס. כלומר, רב אחא גאון בעל השאילתות מלמד אותנו, שהפועל היה רבי עקיבא, ובעל הבית היה רבי אליעזר, ורבי עקיבא דן את רבי אליעזר לכף זכות.

יש בכך גילוי מופלא, שהרי במשנה באבות (פרק ב') כשאמר רבן יומנן בן זכאי לתלמידיו לבחור – "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?", כלומר – מהי המידה הטובה המרכזית, שחשוב שיבחר לו האדם, בחר רבי אליעזר – 'עין טובה'.

נמצא, שמידתו המרכזית של רבי אליעזר הייתה העין הטובה. והרי, כדי לדון אחרים לכף זכות, על האדם להיות בעל עין טובה. נמצאנו למדים, שאמירתה של הגמרא, שמי שדן אחרים לכף זכות דנים אותו לכף זכות, התקיימה קודם כל ברבי אליעזר. הוא היה בעל עין טובה, וממילא דן לכף זכות, ומתוך כך זכה שגם תלמידו הגדול רבי עקיבא ידון אותו לכף זכות.

היינו מצפים שמידות אלו של עין טובה, ולדון אחרים לכף זכות, ימשיכו ויתפשטו הלאה. אולם, תלמידיו של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. כלומר, תלמידי רבי עקיבא לא המשיכו את מסורת מידותיו הטובות של רבי עקיבא, והם לא הביטו בעין טובה ולא דנו את חבריהם לכף זכות, וממילא כל אחד מהם ראה רק את המעלות של עצמו ולא ראה במעלות חבירו, ולא נהג כבוד בחבריו.

עניין זה של עין טובה וכף זכות מול חוסר הכבוד, הוא המבחן המהותי של ספירת העומר. בימי הספירה, אנו מתקדמים כל יום בצעד אחד, בונים פרט ועוד פרט. בימים אלה, אכן חשוב להדגיש כל פרט, אך הספירה באה לשלמותה רק כשבונים את כל הפרטים לרצף אחד שלם. מי שמתמקד רק בחשיבות של עצמו כפרט, דומה הוא למי שסופר יום אחד בלבד. לעומתו, מי שמביט על עצמו בעין טובה, ויחד עם זאת מביט גם על חבריו בעין טובה, ונוהג בהם כבוד, שוזר את ימי הספירה לרצף אחד.

האבל הוא על כך שהעין הטובה של רבי אליעזר, שהתפשטה לרבי עקיבא, והייתה אמורה להתפשט הלאה, נעצרה אצל תלמידי רבי עקיבא. התיקון הוא, כשנמשיך ונפיץ עין טובה וכף זכות על כל סביבותינו!

העלאות אחרונות
תגיות