• הרב נתנאל יוסיפון שליט"א

למי שייך בית ראש הממשלה?

הרב נתנאל יוסיפון שליט"א

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה"

לאחר פטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל, המשיכה לשכון בביתו, ישיבתו – ישיבת מרכז הרב, ובאותו בניין התגוררו גם בתו וחתנו הרב רענן זצ"ל. לפרטיות אמיתית לא זכו בני משפחת רענן מימיהם. ביתם היה כרשות הרבים לתלמידי הישיבה, והם התמסרו וטיפלו בתלמידי הישיבה וברבים נוספים שהיו זקוקים לעזרתם.

ערב שבת חורפי וסגרירי אחד, סמוך לזמן הדלקת נרות, אזל לאחד מאברכי הישיבה, הדלק לתנור החימום שבביתו. הלך התלמיד לבית הרב קוק, וביקש רשות מהרבנית רענן לקחת דלק מהחבית שבביתה. 

התפלאה הרבנית על הבקשה, ואמרה לו: "מה השאלה, בוודאי יכול אתה לקחת, ואינך צריך לבקש רשות".

התפלא האברך: "מה פירוש 'לא לבקש רשות', הרי הדלק הוא פרטי...".

כששמעה הרבנית את דבריו, היא חזרה ושאלה בפליאה: "פרטי? האם יש פה בבית דבר פרטי? ביתו של אבא ז"ל אינו פרטי, אלא עומד לשימוש הכלל!"...

ואכן, פעמים רבות נפתחה הדלת בבית הרב ללא נקישה, בפתח הופיעו עניים, ובני המשפחה אירחו אותם בלי לשאול שאלות.   (לפי משמיע ישועה, עמ' 42).

יש כאן יסוד גדול, שהנחה את גדולי צדיקי ומנהיגי ישראל, הנהגת העם אינה שררה אלא עבדות, המנהיג הופך מאדם פרטי לעבד הציבור. וכפי שמצאנו (הוריות י') שרבן גמליאל רצה למנות לתפקיד חשוב את רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שלא היה להם פת לאכול ולא בגד ללבוש! "שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

למעשה, זה אחד החוטים השוזרים את הוויכוח בין קרח למשה ואהרון. קרח רואה בתפקידיהם של משה ואהרון, שררה והתנשאות על עם ה'. יתכן, אפילו, שהוא ראה בכך התנשאות חיובית של דבקות בה', אך גם הוא רצה קרבת ה' ורצה להתנשא ולהתרומם בעצמו. לעומתו, משה ואהרון רואים בכך משימה, ומבינים את גודל התפקיד וההקרבה המוטלים על מי שנוטל תפקיד זה.

עניין זה שופך אור על כמה נקודות בפרשתנו. (כמובן, מי בא בסוד ה' לדעת את העומק העומד מאחורי הדרך הייחודית בה פעל ה' בפרשתנו, ובכל זאת אפשר לדרוש לפי המתגלה לנו).

מצאנו בפרשה, שמכל עבודות המקדש, דווקא הקטורת נבחרה להיות המבחן לבחירת הכהן הגדול. ונשאלת השאלה – מדוע דווקא הקטורת?

אולי אפשר לבאר לאור מה שהבאנו. קטורת מלשון 'קטר' בארמית, שמשמעותה בעברית – 'קשר'. ואכן, מצאנו שהקטורת עניינה לקשר ולחבר. הקטורת נוגעת בחוש הריח, והריח מצוי באף, "ישימו קטורה באפך". האף מצוי באמצע פניו של האדם, הן מימין לשמאל והן מלמעלה למטה. וכך גם בבית המקדש, מזבח הקטורת מצוי באמצע ההיכל, בין המנורה שבדרום לשולחן שבצפון, ובין ארון הברית שבקודש הקודשים למזבח העולה שבחצר.

הריח גם תלוי בנשימה, והנשימה מחברת את האוויר הרוחני לגוף הגשמי, והכרחית לקיום הנשמה האלוקית בגופנו, 'נשמת רוח – ריח חיים באפיו'. (לכן גם המלך המאחד את כל חלקי העם, נקרא – "רוח אפינו משיח ה'"). 

זו הסיבה שהקטרת הקטורת בקודש הקודשים עומדת במרכז עבודת יום הכיפורים, לפי שעניינה לכפר על עוונותינו, לשוב ולחבר בינינו ובין ה', ולקיים באפינו את רוח החיים.

לפיכך, הקטורת היא המבדק לכהונה הגדולה. רק מי שמחפש להקטיר קטורת למען העם כולו, ולא למען ההתנשאות האישית, ואפילו לא לשם התרוממות רוחנית של דבקות בה', בכוחו להיות כהן גדול והקטרתו תתקבל ברצון.

זו גם הסיבה, שמיד כשהחלה המגיפה בעם, לאחר שגם העם התלונן, הקטיר אהרון קטורת ועמד בין המתים ובין החיים, ועצר את המגיפה. לפי, שהקטורת היא גם סם המוות וגם סם החיים, מפני שהיא נוגעת בחיבור הנשמה לגוף, וכאשר מקטיר אותה אהרון הכהן "אוהב שלום ורודף שלום", מי שכל מהותו לחבר את כל חלקי העם, הרי שהמגיפה נעצרת.

ואכן, בסוף הפרשה, כתיקון לקרח, מקבלים הכהנים והלויים שורה ארוכה של מתנות כהונה ולוייה. לכאורה, הם מקבלים כיבודים ופינוקים של יחסנים ומורמים מעם, כולם צריכים לכבדם ולהעניק להם, אך התורה שבה ומדגישה את גודל האחריות והעבדות המוטלת עליהם. "...אהרון, אתה ובניך איתך, תשאו את עוון המקדש... תשאו את עוון כהונתכם". "וגם את אחיך מטה לוי... וילוו עליך, וישרתוך... ואל המזבח לא יקרבו, ולא ימותו...". מודגשת גודל האחריות והסכנה שבעבודת המקדש.

ובהמשך, 'התרומה' נקראת "משמרת תרומותי", זו לא מתנה, זה משמרת עם אחריות. וגם המעשר ללויים, הוא "חלף עבודתם", "ועבד הלוי הוא את עבודת אוהל מועד, והם ישאו עוונם", זו עבודה ואחריות.

ויהי רצון, שנזכה למנהיגים אמיתיים, הנושאים את משא העם על כתפיהם למען העם, שביתם אינו פרטי כי אם כללי, מבינים את גודל האחריות, ומרוממים את העם לחיבור עם אלוקיו!  

 

העלאות אחרונות
תגיות