הרפורמה המשפטית בראייה תורנית
הרב נתנאל יוסיפון
ראש הגרעין החינוכי
וישיבת ההסדר
"אורות נתניה0"
חורף שנת תש"ח.
המדינה היהודית עוד לא קמה, אך המלחמה וההכנות לקראת הקמת המדינה צוברים תאוצה.
הרב יצחק הרצוג זצ"ל מכהן באותה העת כרב ראשי לארץ ישראל, ואף הוא מתכונן להקמת המדינה. הרב מודע לעובדה, שרוב היהודים בארץ אינם שומרי תורה ומצוות, אך יחד עם זאת הם אנשים בעלי רגש לאומי חם.
מתוך אותו רגש לאומי, עלו כל היהודים הללו לארץ ישראל, ארץ התנ"ך ואבותינו הקדושים, ולא נהרו לאוגנדה וארגנטינה. מתוך אותו רגש לאומי, שבו היהודים לדבר עברית, שפת הקודש, וביכרו אותה על פני שפות זרות.
ניתן אם כן לצפות, שכעת כשתקום מדינה יהודית אחרי 2000 שנה, ינהג בה המשפט העברי. הרי, מעבר לשיקול התורני, כל יהודי שרגש לאומי חם בוער בלבבו, וודאי יבכר את חשיבתם של גדולי האומה כרמב"ם ורבי יוסף קארו, על פני המוסר והסברות של כל אותם גויים, הוגי המשפט האנגלי והעותומני.
הרב הרצוג היה מודע גם לעובדה, שאחרי 2000 שנות נתק, דרושה עבודה תורנית גדולה כדי להתאים את דיני התורה לחוקה ולשפה של מדינה מודרנית. וכך, כמי שהיה מקובל על רוב שדרות הציבור התורני בארץ, הקים הרב הרצוג "ועדת משנה לחוקה ותחוקה" בראשותו של האדמו"ר מסדיגורה – פשמישל הרב מרדכי שלום יוסף פרידמן, ובין חבריה נמנו תלמידי חכמים בולטים מכל שדרות הציבור התורני – ראש ישיבת פוניבז' הרב יוסף כהנמן, הרב וואזנר, הרב שאול ישראלי ועוד.
לצערנו, החלום לא התממש, והמדינה הצעירה העדיפה את הוגי הדעות והמשפטנים האנגלים והתורכים על פני גדולי האומה. וכך, חזינו לאחרונה, בגדול המשפטנים במדינה, שלא יודע אפילו להגיד 'שמע ישראל'. איזה עלבון לתורה, וחרפה לעם!
והנה, בתקופה האחרונה, מתנהל מאבק אדיר בעם על הפרדת הרשויות, הרשות המחוקקת מול הרשות השופטת, ובשבוע זה עת קוראים אנו בתורה בפרשת משפטים, כדאי שניזכר קצת בחזונה של התורה כפי חלומו של הרב הרצוג, ונשים לרגע קט הצידה את מתווה נכדו הנשיא הרצוג.
ובכן, בקצירת האומר, (לא נקיף את כל הנושא, אך נטעם משהו), נשאל כאן שלוש שאלות –
האם לפי התורה, יש מקום לעיקרון 'הפרדת הרשויות', ומה היחס ביניהם?
מהו מקור הסמכות של כל אחת מרשויות השלטון?
מה ימנע מהשלטון להפוך לשלטון עריץ, הרומס את האזרח הקטן?
במדינה הדמוקרטית מקובל לומר, שיש 3 רשויות – מחוקקת, מבצעת ושופטת. בתורה, מצאנו את מצוות מינוי מלך, המקביל לממשלה, הרשות המבצעת. מצאנו גם את מצוות מינוי שופטים - הסנהדרין ובתי הדין.
מצאנו גם שהרשות המבצעת והרשות השופטת צריכים להתחשב זו בזו, כך לדוגמא, המלך יכול לצאת למלחמת הרשות רק לפי בית הדין, "מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (רמב"ם מלכים ה, ב) .
אם כן, מצאנו את הרשות המבצעת והשופטת, אך לא את הרשות המחוקקת. אולם, אין זו אמירה מדוייקת. גם למלך וגם לבתי הדין, ואפילו לציבור - יש כוח לחוקק ולתקן תקנות, כך שהרשות המחוקקת מתפזרת ביניהם, וכך כתב שו"ת הרשב"א (חלק ג סימן תיא) "אם יגזרו בית דין הגדול ויסכימו לנהוג או לאסור דבר והוא מן הדברים שהרבים יכולין לעמוד בו... ויותר תקנות ב"ד או מלך כחרם שאול שנתחייב יהונתן מיתה ... וכן מה שיגזרו או יסכימו רובו של קהל בצרכי קהלה, שעשו כן הרוב אפילו בעל כרחם של יחידים מה שעשו עשוי...".
אך כאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית. יכולתם של המחוקקים בעם ישראל מוגבלת מאוד, היא מותנית בכך שהיא כפופה לחוקה היסודית, התורה הקדושה, שאותה חוקק ריבון העולם. כל הרשויות כפופות לה, לכן, למשל, המלך ב"מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת" (רמב"ם שם), כי זו מצווה, היא לפי החוקה, ואין צורך בכל הרשויות.
החוקה הזו גם תמנע מהרשויות לרמוס את האזרח הקטן, שלא בצדק.
יתר על כן, בפני כל רשות שלטונית, ניצבת השאלה – מי שמכם? מה מקור כוחכם לקבוע לאחרים?
בדרך כלל, יש שתי תשובות – או שכוחה של הרשות נובע מהציבור שבחר בה או שכוחה מכך שהיא מכוונת למוסר האמיתי.
התורה, כפי שהבאנו לעיל בדברי הרשב"א, נותנת מקום לציבור לתקן תקנות וכו'. אך עיקר מרכז החוקה מתחיל מדבר ה'. מול המוסר האנושי, המשתנה לפי ראות עיני השופט, כפי המציאות היום במשפט של מדינת ישראל, מציבה התורה את כפיפות המלך והשופטים לדבר ה'. הפתרון העיקרי למניעת עריצות שלטונית הוא חינוכי, שכל בעלי השררה יתבטלו לה'.
וכך נאמר על בית הדין (רמב"ם סנהדרין ג) "כל בית דין של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש...". ועל המלך נאמר (רמב"ם סנהדרין ב) "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל... ויחוס על כבוד קטן שבקטנים...".
שנזכה...
