תפסיק להיתקע! סע כבר!
הרב נתנאל יוסיפון
ראש הגרעין החינוכי
וישיבת ההסדר
"אורות נתניה"
רבי יחיאל מיכל אשכנזי, חתנו של הבעל שם טוב הקדוש, היה צריך לנסוע אל אביו, שדר במדינה אחרת. לפני נסיעתו, נכנס אל הבעל שם טוב, לקבל ממנו ברכת הדרך לנסיעה זו, שמטרתה לקיים מצוות כיבוד אב.
ואכן, בעת שחזר רבי יחיאל מאביו, פרצה סערה בים, והאונייה נסחפה הרחק הרחק, עד שהגיעה בערב ראש השנה לאחת ממדינות הים הרחוקות, מקום שאין בו יהודים.
הבין רבי יחיאל, שבשלו הייתה כל הסערה, מפני שרצון ה' שיהיה במקום זה בראש השנה. קיבל עליו את הייסורים באהבה, והתפלל באותו מקום כל ראש השנה מעומק הלב בבכיות וצעקות גדולות, ואף תקע בשופר כדין וכהלכה.
לאחר ראש השנה, נסע רבי יחיאל לביתו, ונכנס לקבל שלום מהבעש"ט. קיבלו הבעש"ט בחביבות גדולה, ואמר לו: "דע לך שבמקום ההוא היו ניצוצות קדושים רבים מאוד, ואילו לא באת לשם היו בני ישראל מוכרחים לבוא לשם בכבלי ברזל... אבל על ידי שהיית שם בראש השנה, ובכוח תפילתך שם בכוונה גדולה העלית כל הניצוצות למקורם ושורשם, שוב אין צורך שיהיו שם יהודים...". (מתוך סיפורי חסידים, מועדים, מס' 1).
ובאמת, יש כאן יסוד גדול בעבודת ה', העולה מתוך פרשת מסעי, שיכול מאוד לשמח ולהיטיב עם כולנו. "אלה מסעי בני ישראל...", התורה מונה מב' מסעות שנסעו בני ישראל במדבר. וכבר התקשו חז"ל והמפרשים – הרי, לכאורה, כל המסעות הללו הם נחלת העבר, חניות ביניים בלבד, ולשם מה לכתוב אותם? למה להיזכר בעבר, הרי העיקר שברוך ה' הגענו בסוף למטרה – לארץ ישראל?
נאמרו על כך מספר תשובות. חז"ל במדבר רבה (מסעי כג, ג) עונים – "משל למלך, שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחד לרפאותו. כשחזרו, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואומר: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה - מנה להם כל המקומות, היכן הכעיסוני, לכך נאמר אלה מסעי".
ומבארים שם המפרשים, שחז"ל באו ללמד, שבכל המסעות, בן המלך היה חולה, ולבסוף התרפא. והמלך בא ללמד אותו, הנה, עברת קשיים גדולים והתרפאת, אם כך תלמד מזה ותתחזק, שגם בעתיד אם יהיו לך קשיים, בעזרת ה' תצא מהם. כך ישראל, חטאו ונענשו פעמים רבות באותם תחנות במדבר, אך ה' הציל אותם מהכל ושמר עליהם. וכך כעת, כשהייתה מגיפה קשה בעם בעקבות בעל פעור, עליהם להתחזק ולהאמין שגם מקושי זה, ה' יציל אותם וישמור עליהם.
ביאור נוסף מבאר אור החיים הקדוש, לפי חכמת הנסתר – הליכת הני ישראל במדבר הייתה כדי להעלות את הניצות הקדושים, (העניינים הרוחניים), שהיו במדבר. ולכן היו מקומות ששהו בהם זמן רב, ומקומות ששהו בהם שעות מועטות, הכל לפי הצורך, כדי להעלות ניצוצות הקדושה.
וכאן, לכאורה, אפשר לשאול שאלה נוספת – לאור הפירושים הללו, העיקר אלו המקומות בהם חנו בני ישראל. לפי זה, היה צריך להגיד – 'אלו חניות בני ישראל', ולא "אלה מסעי", למה הודגשו המסעות ולא החניות?
ונראה, שכאן נעוצה הנקודה ששוזרת את הפירושים יחדיו. אם אדם מגיע למקום בו יש לו קשיים ואתגרים, כבן המלך החולה, והוא שוקע ומרגיש רק שהיה לו שם רע, אין הוא מעלה משם שום 'ניצוץ', כי הוא נתקע ונשאר 'חונה' באותו מקום. אך אם הוא מבין, שהגיע לאותו מקום עם מטרה וסיבה, והוא מפיק מהאתגרים במקום לקח ותועלת, הרי שהוא באמת מתרפא מהקשיים, ומעלה משם את 'הניצוצות', שיסייעו לו מבחינה רוחנית בהמשך הדרך, והרי הוא נוסע ומסיע עימו את ה'ניצוץ' הקדוש.
בחנייה, העיקר זה לא החנייה, אלא מה שאתה מסיע ולוקח ממנה. ובמילים אחרות – בכל תחנה בחיים, העיקר זה לא הקושי והאתגרים שהיו באותה תחנה, אלא הלקחים והמוסר השכל שאנו מפיקים מאותה תחנה, ולוקחים עימנו להמשך הדרך. אלו 'הניצוצות' שאנו מעלים מכל מקום, ולשמם הגענו לאותו מקום.
אם נחייה בתודעה זו, הרי שמכל אתגר או תחנה בחיים, נפיק את המירב ונתמלא שמחה. לא לשווא אחי עמלת וסחבת, כי מן האבנים והקשיים (וכל הדברים הטובים) האלה, ייבנה המקדש!
