שבועות תשפ"א - הדרך לחוסן נפשי בעת מלחמה
הרב נתנאל יוסיפון
ראש הגרעין החינוכי וישיבת אורות נתניה
בימים אלה, פתחו אויבינו שוב במלחמה כנגד עם ישראל בארץ ישראל. פרשנים מלומדים ינסו לתת טעמים של רגע, ולהסביר למה הם פתחו דווקא עכשיו במלחמה, אך כל יהודי המחובר לתורת הנצח של עם ישראל, יודע שהסיבות הם הסיבות הקבועות. "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב", ובדורות האחרונים מצטרפת לכך המלחמה כנגד שיבת והשתרשות עם ישראל בארצו בכלל, ובירושלים עיר קדשנו ותפארתנו בפרט.
בימים אלה, כולנו גם רואים שוב את העובדה הפשוטה, שלעם ישראל יש את האמצעים הפיזיים להילחם ולהכות באויביו, אך החיסרון נעוץ בתחושת צדקת הדרך, והתובנה שכיוון שאנו צודקים יש לנו את הזכות והחובה לעשות שימוש באמצעים המתאימים כדי להכות באויבינו מכה ניצחת. כדי לקנות את תודעת צדקת הדרך, עלינו לברר מבחינה רוחנית ותורנית את זכותינו על ארצנו הקדושה.
כמובן, עיקר העניין הוא לקרוא למנהיגנו לקום ולהילחם באויבינו בצורה תקיפה ונחושה, ולהשיב לידינו את כל מרחבי ארץ קדשנו.
בצד זאת, חשוב מאוד שנשתדל כולנו, אנו וילדינו, לבנות בקרבנו חוסן נפשי, וכמיטב יכולתנו נאמין בה', ולא נירא ולא נפחד מהאויבים, כפי שנצטווינו במפורש בעת מלחמה: "כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עימך" (דברים כ, א). (לצערי, לא זכיתי בעוניי להגיע למדרגה זו, אך אני משתף כאן בדברים שאני לומד, ובוודאי זו עבודת נפש לכולנו לנסות וליישמם).
כבר בפסוק זה יש קריאת כיוון, שמי שחדור בתודעה שה' אלוקינו עימו, זוכה ואינו ירא מהאויבים. ובאמת מי שלקח קריאת כיוון זו, ונתן עיצות כיצד להופכה לתודעה פנימית וחיה, הוא הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, שבשבועות הקרוב יחול יום ההילולא שלו, וננסה לאחוז בשיפולי גלימתו.
כדרכי אפתח בסיפור. מספרים שפעם רבי ישראל מרוז'ין, עבר דרך כפר אחד ששמו הזכיר את השם 'ישראל'. הוא ביקש להיפגש עם זקן הכפר, וזה סיפר לו על מקור השם המיוחד.
פעם, לפני הקמת הכפר, כך סיפר אותו זקן, הייתי רועה צאן כאן באיזור. והנה בא זאב גדול אחד, וטרף כבשים מהעדר. חששתי לצאת למרעה, אך חברי הבטיחו לי שהם יבואו עימי למרעה, ויבריחו את הזאב באבנים ובמקלות.
אולם, כשהזאב התקרב לעדר, כל 'הגיבורים הגדולים' ברחו ונותרתי לבדי. בהר הסמוך התבודד יהודי קדוש בשם ישראל, (הלא הוא הבעל שם טוב הקדוש), קראתי לו לעזרה, והוא הלך אל הזאב, והזאב נותר דומם במקומו. לאחר מכן, פני אלי אותו קדוש, ואמר לי: ראה אין בזאב חיות, פשוט את עורו ועשה לך מעיל. כך עשיתי, ובהמשך הקמנו כאן את הכפר, וקראנו לו על שם הצדיק.
סיפור זה מבטא יסוד חשוב מאוד בדרכו של הבעש"ט, ומלמד אותנו כיצד להתגבר על הפחד. וכך כותב בצוואת הריב"ש (עמ' כה) – "כל דבר הוא מהתפשטות הקדוש ברוך הוא... ביראה, אם ירא מגוי (עכו"ם) או מחרב, יאמר בליבו – מה יש לירא מאדם כמוני? אלא בוודאי הוא יתברך הבורא, מלובש בזה האדם, וכמה יש לי לירא ממנו יתברך...". וכן בעוד מקומות.
ובאמת, יש כאן עיצה מרכזית מהבעל שם טוב. בדרך כלל, אנו מנסים להתגבר על הפחד, הכך שאנו אומרים לעצמינו, אמנם יש כאן איש או חיה עם כוח, אבל ה' מנהל את העולם, ובכוחו לגבור על הגוי הזה. אך הבעל שם טוב הולך כאן בדרך אחרת. הוא מלמד אותנו להביט בפחד בעיניים, ולרומם ולקשר אותו לה'.
עלינו להפנים, שכל העניינים בעולם, הם חלק ממעשה והתגלות ה' בעולם. ממילא גם כל עניין שמפחיד אותנו, זה למעשה פחד מהקב"ה, אלא שכרגע הפחד הזה מתלבש בנקודה חלקית וקטנה בעולם. לפיכך, עלינו להתבונן בדבר זה, לחבר אותו אל ה', ולהפוך את הפחד ליראת ה'. עלינו לומר לעצמינו, עד שאנו מפחדים מעניין חלקי, עלינו לירא מה' האין סופי, שכל העולם הוא גילוייו.
וכך בסיפור, כל הגיבורים הגדולים פחדו מהזאב, אך הבעל שם טוב 'קילף' את הזאב, ראה בו רק את החיות האלוקית, וממילא שאב ממנו את חיותו, והזאב מת, וכל שנותר ממנו הוא פרווה חיצונית.
וכך בכל פעם, כשיש היתקלות בינינו לאויבינו, (וכעת, רוב הארץ חזית), חשוב שננקוט במשנה זהירות, ויחד עם זאת נשנן לעצמנו שהכל דבר ה'.
וכשכולנו נפנים זאת, גם ההנהגה תפנים זאת, ונזכה להכות באויבינו מכה ניצחת, וניוושע בעזרת ה' לגאולה שלימה. חג שמח!
