ממה התחזק הנצי"ב בשעתו הקשה?

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה"

בתקופת חייו האחרונה של הנצי"ב מוולוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודא ברלין, הוא היה כבר זקן וחולה, ושרוי גם במצב נפשי קשה. היה זה לאחר שנסגרה ישיבת וולוז'ין המעטירה, בפקודת השלטונות הרוסיים, והנצי"ב שהישיבה הייתה משוש ומפעל חייו, לקח זאת לליבו באופן קשה מאוד.

בנוסף לכל צרותיו, השלטונות הרוסיים גם גירשוהו מביתו, והוא נאלץ לנוד ולנוע בעולם. באותו זמן, החליט הנצי"ב לממש את חלומו הישן ולעלות לארצנו הקדושה, ועניין זה חיזק את לבבו והפיח תקווה בליבו הדווי. (למעשה, כיוון שכבר היה חולה מאוד, ובאותם ימים המסע לארץ היה קשה מאוד, מנעו ממנו הרופאים לעלות לארץ, והוא נפטר מן העולם בחו"ל).

והנה, כמה חודשים לפני פטירתו, זרחה לו קרן אור של תקווה ושמחה, היישר מארצנו הקדושה. וכך מתאר את המאורע בנו הרב מאיר בר – אילן:

"הדבר היה לפני חג הפסח תרנ"ג. אז נפתח בוורשה בית המסחר 'כרמל' למכירת יין של ארץ ישראל. משבא היין לווארשה, שלחו יעקב ברוידה ומנהלי 'כרמל', בקבוקי יין אחדים לאבא ז"ל.

בתוך יסוריו הגופניים והרוחניים קרנו פניו שוב ועיניו הזהירו משמחה באומרו: "ברוך השם שזכינו ליין מארץ ישראל, מכרם שניטע בידי יהודים, שגדל על אדמת ישראל. זכות היא לכולנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה!"

הדבורים והביטויים של שמחה על זה, שאפשר לנו ליהנות מפרי ארץ ישראל, לא פסקו מפיו ימים אחדים, כל עוד שיין ארץ ישראל היה חידוש. ואף על פי שאמרו שהיין הזה חריף מידי בשבילו, הוא דרש של'סדרים' בליל פסח יגישו את היין הזה, ועם כל ברכה על היין הרגישו עד כמה גדולה ועצומה שמחתו". ('וולוז'ין עד ירושלים' עמ' קכט).

בשבוע הבא נציין את ט"ו בשבט, יום אותו תיקנו גורי האר"י הקדוש, כיום של חיבור למעלותיה של ארץ ישראל ופירותיה הקדושים. ואכן, הנצי"ב הוא אחד משורה ארוכה של גדולי ישראל שדיברו על גודל מעלת פירות ארץ ישראל.

ומצאנו שרבנו בעל הבן איש חי (שו"ת תורה לשמה סימן תיח) כתב שיש באכילת וחיבוב פירות הארץ משום מצוות חיבוב ארץ ישראל. וכך כתב – "מצינו בגמרא (עירובין ל – תרגום חופשי) – כשהיינו הולכים אחרי רבי יוחנן לאכול פירות גנוסר, כשהיינו מאה היינו נוטלים כל אחד ואחד, מאה מאה (פירות) ולכל מאה מהם לא היה מחזיק להם כלי של שלוש סאים. והיה אוכל רבי יוחנן את כל הפירות.

הרי מפורש שהיו הולכים רבי יוחנן וסיעת חבריו - מאה רבנן, ממקום למקום, כדי לאכול פירות מתוקים וטובים.... ובודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים.

והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים. נמצא דבר זה הוא משנת חסידים ואין בו פקפוק. ולכן מאחר שגם אתה השואל כוונתך לשם שמיים, בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים...".

ומצאנו שביאר בעל החסד לאברהם, שהמן ירד רק במדבר ולא בארץ ישראל, כי בארץ ישראל יש את פירות הארץ הקדושים שהם כמו מן, ובהם נשפעת קדושת השכינה. ואכן מצאנו בכמה עניינים שפירות הארץ מתנהגים באופן דומה למן.

למשל - המן התנהג בדרכים שונות במצבים שונים, הכל לפי צו ה'. כשהמן נותר ביום חול עד הבוקר, היו בו תולעים וריח רע, אך בשבת הוא נותר טרי וטוב. כך גם המן שנצטווינו לשמור לדורות בצנצנת בקודש הקודשים, נשמר בטריותו ורעננותו דורות רבים.

ביום חול, המן שמר על מינון קבוע של עומר לגולגולת. בשבת, לעומת זאת, המן הכפיל את כמותו, וביום שישי הפך ללחם משנה, ואף מי שלקט מעט הוכפלה כמותו (רש"י שם, כב).

כך לימד המן שהשפע מגיע בהתאם לחיבור לדבר ה' ולקדושה. ביום חול, הכל מצומצם הן בזמן – אורך 'חיי המדף' והן בכמות, לעומת זאת ביום הקדוש - יום השבת, ובמקום הקדוש – קודש הקודשים, הזמן מתארך והכמות מתרבה, כרוחניות המתפשטת לאין סוף לעומת החומריות המוגבלת.

וכך גם בארץ ישראל, ובמיוחד בפירותיה הקדושים, אריכות הימים ותוספת השפע והברכה באים עם השמיעה לדבר ה', כי זו עניינה של ארץ ישראל ללמד שדבר ה' מופיע במציאות החומרית, וההליכה בדבריו מביאה גם לשפע מעשי וכלכלי. (דברים יא) "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ואספת דגנך תירושך ויצהרך (שפע ותוספת בפירות הארץ)... למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם... (אריכות ימים בארץ).

אשרינו שזכינו להתגורר בארץ הקדושה, ובכוחנו לאכול מפירותיה. נאכל בט"ו בשבט הקרוב ובכל השנה מפירות הארץ הקדושה, נודה לה' על כל הטוב שהוא נותן לנו, ומתוך כך נזכה להתרומם ולהתחבר לקדושת השכינה המתגלה בארצנו!