התורה ערבה בפינו
הרב נתנאל יוסיפון שליט"א
ראש הגרעין החינוכי
וישיבת ההסדר
"אורות נתניה"
שנה אחת בט"ו בשבט שהה בעל 'חידושי הרי"מ' אצל מורו ורבו – רבי מנחם מנדל מקוצק. ישב השרף מקוצק עם חסידיו בסעודת ראש השנה לאילנות, והפליג בשבחה של ארץ ישראל, שכן היה מחבב את ארץ ישראל ואת ישובה, עד שאמר: 'רצוני הוא שכל אדם מישראל יתעלה וישב בארץ ישראל'...
לאחר מכן, אמר רבי מנחם מנדל לחידושי הרי"מ: "אמור דבר תורה לכבוד היום". נענה חידושי הרי"מ, והתפלפל ארוכות בהלכות מצוות התלויות בארץ ובאילן.
לאחר שסיים את דברי תורתו, נאנח רבי מנחם מנדל אנחה עמוקה ואמר: "לו היינו זוכים להיות עכשיו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת בשדות ולהתבונן באילנות, כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול".
בימים שעם ישראל מצוי בשלמותו ותפארתו, עת בית המקדש עומד על מכונו, נוטל היהודי ביכורים מפרות ארצנו הקדושה, ומביאם בתודה ושמחה גדולה לפני ה', ומקיים בעצמו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך".
על פסוק זה, שכולו הודאה על הארץ ופירותיה הטובים, כתב אור החיים הקדוש (דברים כו) את המילים הנשגבות על מתיקות טוב התורה – "ושמחת בכל הטוב, ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה".
במבט ראשון, אפשר לדמות שאור החיים הקדוש מוציא את הדברים מפשוטם, ודורש כאן בדרך רמז, אך כל המחובר לתורת החסידות ותורת ארץ ישראל יודע שאור החיים הקדוש האיר כאן אור חדש במהותם של פירות ארצנו הקדושה.
בחסידות מבואר, שהתורה נקראת "משל הקדמוני", ללמדנו שבתורה גם כאשר מביאים משל מנושא אחד לנושא שני, באמת אלו רבדים שונים לאותו רעיון. לדוגמא, האור והחושך הגשמיים משמשים משל לאור וחושך בעולם השכל, כמאמר הפסוק "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך". במבט פשטני, האור והחושך הם רק משל, אך בחסידות מבואר שהמשל נובע ומשתלשל מהנמשל. האור הוא אותו אור, שמשמעותו בהירות וגילוי, כשהוא מתלבש בעולם השכל, משמעותו היא חכמה, ואילו כשהוא מתלבש בעולם הגשמי, משמעותו היא אור גשמי.
וכך גם ביחס בין פירות הארץ והתורה הקדושה. אור החיים הקדוש מדבר על מתיקות התורה, ובברכות התורה אנו מתפללים "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". והלא העניין תמוה, שהרי מתוק הוא טעם גשמי בפה, ואילו התורה רוחנית ושכלית היא?
אלא שבא הדבר ללמדנו, שאת התורה הרוחנית המרוממת אפשר לטעום בפה בעת שטועמים אנו את מתק פירותיה של ארץ ישראל. המתיקות היא אותה מתיקות, בעולם הרוחני היא מתגלה בצורת התורה, ובעולם הגשמי היא מתגלה בדמות פירות הארץ.
בארץ ישראל הרעיונות הרוחניים מתגלים כפירות, וכמאמר הרבי מקוצק - הפלפולים נראים בשדות ובאילנות. כבר כתב הרמב"ן, שעל המן הממשיך בפירות ארץ ישראל, נאמר הפסוק "ומתוק האור", שהאור הרוחני יכול להפוך למתוק בפינו כפשוטו ממש.
מכאן למדנו, שכשיהודי אוכל מפירות הארץ הוא אוכל פסוקים ומאמרי חז"ל, ונמצאו דברי תורה ערבים בפיו, ונמסכים בגופו ובנפשו.
ובהמשך לכך, כתב נכדם המשותף של הרבי מקוצק וחידושי הרי"מ, הלא הוא בעל ה'שפת אמת' בדבריו לפרשתנו (בשלח תרנו'): "נאמר בפרשת המן – "ממטיר לכם לחם מן השמיים...למען אנסנו הילך בתורתי...", כי כפי מזון האדם כך זוכין לתורה, כפי קדושת המאכל.
וזה שאמרו חז"ל (תנחומא, בשלח, כ): "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. שניים להם אוכלי תרומה". כי גם תרומה נקרא קודש, ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה". כלומר, בכל הפירות של ארץ ישראל יש קדושה, כי הם שיריים של התרומה שהיא קודש.
"ולכן אין תורה כתורת ארץ ישראל, לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצות התלויות בארץ". כלומר, מחדש השפת אמת, שהתורה המיוחדת של ארץ ישראל היא בזכות שאנו אוכלים מפירות הארץ. למדנו על הקשר בין אכילת פירות הארץ לתורה.
כשאבא ואמא מתמלאים באהבה למתיקות של הילד שלהם, הם פותחים את הפה ואומרים לו: מתוק שלי, אני יאכל אותך! כשיהודי מתמלא באהבה לארץ ישראל, הוא פותח את פיו, ואוכל אותה! אוכל את פירותיה הקדושים!
