האדמו"ר שהשתתף במבצע סיני

האדמו"ר רבי אהרון מבלז (שההילולא שלו תחול ב- כא' אב) ידוע היה בקדושתו ובאהבת ישראל המופלאה שלו. נודע בכך, שלא היה מסוגל לשמוע דבר רע על יהודי, ואפילו ברמז, ולא היה אומר על יהודי שהוא 'מחלל שבת' אלא 'שוכח עיקר שבת' וכדומה. מספרים, שבזמן מבצע סיני, כשהחיילים שהו בחזית, העיר הרבי בלילה את הבחור שישן בביתו ואמר לו – 'אריה, חשוך כאן'. הבחור התפלא, שהרי הבית היה מואר מאד, וענה לו – 'רבי, הבית מלא אור'. הגיב הרבי – 'אתה אומר שמואר? טוב, לך לישון, לך לישון'. לאחר זמן מה, שוב העיר הרבי את הבחור, ואמר לו – 'אריה, יש כאן רוח'. שוב התפלא הבחור, שהרי הבית היה סגור ואטום, וענה – 'רבי, הבית מוגן מרוחות'. ושוב הגיב הרבי – 'אתה אומר שאין רוח? טוב, לך לישון, לך לישון'. לאחר זמן מה, העיר הרבי בשלישית את הבחור, ואמר – 'אריה, קר כאן'. הבחור התפלא מאד, ותהה שמא אירע משהו לרבי, שהרי חמים בבית ונעים, וענה – 'רבי, חם כאן ונעים'. וכאן הגיעה התשובה להתנהגותו השונה של הרבי, וכך הגיב רבי אהרון – 'אבל לחיילים שלנו קר וחשוך עכשיו'. כעת ענה המשמש – 'רבי, ה' יתברך וודאי יעזור להם'. לכך חיכה רבי אהרון ואמר – 'אתה אומר שה' יעזור להם, טוב, לך לישון, לך לישון'. (סיפור זה, שאיני מביאו בצורה מדוייקת, שמעתיו מהרב דודי דודקביץ' שליט"א). בסיום הסיפור, רבי אהרון וודאי פועל ישועות לחיילי צה"ל בעזרת הזכרת דברי משמשו, וזאת מצינו בסיפורי חסידים רבים, אך יש פן ייחודי בסיפור המופיע בשיחה המקדימה לסיום. בסיפור זה גלומה תחושת האחריות שחשים גדולי ישראל על עם ישראל. צדיק ומנהיג אמיתי הוא מי שנושא את משא העם על כתפיו, וכשהחיילים ישנים בקור ובחושך, הוא חש ממש שהוא נמצא עימם, וגם הוא ישן בקור ובחושך אף על פי שבביתו חם ונעים. כך נהג גם משה רבינו בפרשת ואתחנן, כשאמר על הגזירה שלא יכנס לארץ – "ויתעבר ה' בי למענכם". וכבר תמהו על כך, שהרי משה נענש בעוון מי מריבה, ומדוע מאשים את העם באי כניסתו לארץ? וידועים דברי האר"י הקדוש, שאכן הטעם הנסתר שמשה לא נכנס לארץ הוא שמסר נפשו בשביל ישראל. אם משה היה נכנס לארץ ובונה מקדש במקומו, הרי שמקדש זה לא היה יכול להיחרב לעולם. וממילא, אם ישראל היו חוטאים, הרי שהקב"ה לא היה יכול לשפוך חמתו על עצים ואבנים, וישראל היו שותים, חלילה, את כוס התרעלה בעצמם. לפיכך, נגזר על משה שא יכנס לארץ, וכך ישראל ינצלו מהפורענות הקשה. זוהי אם כן, אותה מסירות הנפש של הרועה הנאמן על עמו. ואכן, מידה זו מצויה אצל גדולי ישראל לא רק במישור הרוחני, אלא גם בנשיאת משא העם כפשוטו בחייהם. על רבי חיים מבריסק (שגם יום ההילולא שלו ב- כא' אב), סולל הדרך הלמדנית המעמיקה בעולם הישיבות, מסופר רבות גם על מידה זו של דאגה לצורכי העם. ביתו של רבי חיים היה פתוח לאורחים עד שבמטבחו הפרטי היו תולים מודעות, כי זה מקום ציבורי. את העצים להסקה לתנור המשפחה, סיפקה קהילת בריסק. יום אחד, נודע לראשי הקהילה, שעניי העיר נוטלים באופן חופשי מעצי ההסקה המיועדים לתנורו של הרב. דרשו ראשי הקהילה מהרב להפסיק מנהג זה, שהרי העצים מיועדים לרב ולא לכולם. השיב רבי חיים, שאם ברצונם להפסיק מנהג זה, הם יכולים להפסיק לספק לו עצי הסקה, כי הוא אינו יכול לחמם את ביתו כשלעניים קר...