• תמוז התשעו הרב נתנאל יוסיפון

הצדיק שלא קרא קריאת שמע

מתמידים גדולים בתורה היו האחים לבית משפחת הורוויץ – רבי פנחס בעל 'ההפלאה', ורבי שמואל- שמלקי מניקלשבורג. עוד מקטנותם התמידו בתורה, עד שרבי פנחס כמעט ולא היה ישן, ורבי שמואל היה מסתפק בסעודות עראי להשקטת רעבונו, ומיד אץ לתלמודו. אימם ששמה לב להתמדתם הנדירה, הייתה 'מתלוננת' עליהם בצחוק – 'שני בנים נתן לי הקב"ה: האחד אינו מברך ברכת המזון, והשני אינו קורא קריאת שמע שעל המיטה...' (שרי המאה ח"א עמ' 125). ואכן זכה רבי פנחס (ההילולא שלו השבוע ב- ד' תמוז) לגדול בתורה ובצדקות, להתמנות כרב בקהילות חשובות, להעמיד תלמידים הרבה (ביניהם – החת"ם סופר), ולחבר ספרים למדניים הנפוצים בעולם הישיבות – 'הפלאה', 'המקנה' ועוד. רבי פנחס ואחיו רבי שמלקי היו מראשוני גאוני התורה שהצטרפו לתנועת החסידות. למרבה הפלא, למרות היותם רבנים חסידיים ועל אף ההתנגדות העזה שהייתה בימים ההם לתנועת החסידות, התמנו השניים לרבנים של קהילות גדולות בגרמניה ובאזורים הרחוקים מאד מדרך החסידות. במיוחד תמוה הדבר, שרבי פנחס התמנה לרבה של קהילת פרנקפורט, הנחשבת למעוז השמרנות ה'ייקית', ותקנותיה משמרות בדקדקנות את מנהגי הדורות, ולכן רחקה מאד מהחידושים שהנהיגה החסידות. התשובה לתמיהה זו נעוצה בסיפור מיוחד, וכך מסופר (שרי המאה ח"א עמ'234): באותם ימים, נחלקו גולי ישראל על כשרותו של גט אחד, שסידר רבה של העיר קליווא. רבי אברהם אבוש, רבה הגדול של פרנקפורט, פסל את הגט, ואילו שאר גדולי ישראל הכשירו את הגט. לימים, נפטר רבי אברהם אבוש, וראשי קהילת פרנקפורט קינאו את קנאת רבם, והחליטו שרק מי שלא חלק על רבם יוכל לכהן כרב הקהילה. בדקו ומצאו, שמכל גדולי הרבנים שבדור רק רבי פנחס לא כתב וחתם להכשיר את הגט מקליווא. ומספרים, שגם רבי פנחס כתב בתחילה תשובה ארוכה להכשיר את הגט. באותם ימים, היו כותבים בדיו ולא בעט, ולאחר גמר הכתיבה היו מייבשים את האותיות במעט חול. כשסיים רבי פנחס את כתיבת התשובה, רצה ליטול את קופסת החול לייבוש, ובמקומה בטעות נטל את קסת הדיו ושפך ממנה על הנייר... כמי שהתחנך על ברכי החסידות, הרואה בכל מעשה האדם ותנועותיו השגחה אלוקית מיוחדת, הבין רבי פנחס שמשמיים מעכבים בעדו מלחוות דעה בנושא זה, ולא פרסם את תשובתו, וכך זכה ברבנות פרנקפורט. בכך למד רבי פנחס נקודה חשובה המופיעה בפרשתנו - פרשת חוקת. בשעה שמכישים את העם הנחשים השרפים, עושה משה בעקבות ציווי ה' – נחש נחושת, וישימהו על נס, "והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת וחי". על כך אומרת המשנה (ר"ה פ"ג) – "וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים". במעשהו של משה יש דגש מיוחד, המפגש עם ה' אינו רק בדיבור ובמחשבה, פוגשים את ה' מתוך החפץ הגשמי הדומם. ויותר מזה – הנחש, שהוא הבעיה וגורם המוות הופך בידי משה לגורם החיים והתיקון. ללמדך, שלא הגשמיות עיקר כי אם דבר ה' שמאחוריה, ובמיוחד – דבר ה' שמתוך הגשמיות. וכך רבי פנחס זוכה ומתוך השתיקה הנגזרת עליו בקסת הדיו, מקשיב לדבר ה', וזוכה לדיבור גדול יותר של הפצת תורה לעיר גדולה ולאלפי תלמידים בישראל. ומבחינה היסטורית – העניין עמוק יותר. בימי רבי פנחס, החלה להופיע בגרמניה תנועת ההשכלה. סמלה של תנועת ההשכלה היה משה מנדלסון, שחיבר 'ביאור' לתנ"ך בגרמנית, במגמה שהיהודים ילמדו גרמנית צחה, ויתערבו בין הגויים. מנדלסון היה ידען גדול תורה, ובצעירותו היה תלמידו המובהק של על 'קרבן העדה', כך שרבים טעו לחשוב שמעשיו טובים ליהדות ונעשים מתוך השקפה תורנית. אולם רבי פנחס ועוד מגדולי ישראל קלטו שבמעשיו הוא הופך את התורה כמשרת לחכמות הזרות, ויצאו נגדו בחריפות. ואכן, כבר בדור הבא התנצרו רוב ילדיו ונכדיו של מנדלסון, ותנועת הרפורמה נולדה ממעשיו, והמציאות הוכיחה את עומק ראייתם של גדולי ישראל. (במעשיו גם הזיק לתודעת היסוד של בחירת ישראל, ואכן הרפורמים כינו עצמם כ'גרמנים בני דת משה'). והנה, ההשגחה האלוקית שמה באופן בלתי טבעי את רבי פנחס כרבה של פרנקפורט. כך שהה רבי פנחס בלב האזור הנגוע בהשכלה, ובהמשך הנחיל את דרכו זו לתלמידו בן העיר פרנקפורט החת"ם סופר שהפך לגדול הלוחמים בהשכלה, וכך ניצלו רבים מרדת שחת. כך הפכה השתיקה למנוף עצום של דיבור!

העלאות אחרונות
תגיות