• ר"ח אייר תשע"ו הרב נתנאל יוסיפון

מנהיג 'העלייה הראשונה'

השבוע (א' אייר) יחול יום ההילולא של מנהיג עליית החסידים הגדולה הראשונה לארץ – רבי מנחם מנדל מויטבסק זי"ע. רבי מנחם מנדל הנהיג את תנועת החסידות ברוסיה, ואף אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד היה תלמיד – חבר שלו, אך הוא וויתר על כל הכבוד והגדולה שבחו"ל, ועלה במסירות נפש בראש כ-300 איש לחונן את עפר ארץ ישראל השוממה. (למעשה – זו הייתה 'העלייה הראשונה' האמיתית, ולא מה שקרוי 'העלייה הראשונה' בימינו בפי המנסים להשכיח את מעשי יראי ה' בשיבת ציון של ימינו). מעניין שבאותו יום, א' אייר, חל גם יום ההילולא של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, 'חוזה המדינה היהודית' הראשון, שכתב תוכנית שלימה להקמת מדינה יהודית ומוסדותיה, מתוך רצון להקים כאן מדינת הלכה דתית, שתהווה תריס בפני הרפורמים שהלכו והתפשטו באירופה. בהמשך – עלה לארץ והיה ממייסדי 'אם המושבות' – פתח תקווה. ומתאימים לשני גדולי עולם אלו, הדברים שאמר רבי ישראל מרוז'ין על עלייתו של רבי מנחם מנדל – 'נסיעת רבי מנדל לארץ הקדושה הייתה באותה בחינה כמו נסיעת אברהם אבינו. כוונתם הייתה לסול דרך לפני ה' ולפני ישראל'. ואכן, מכוח מעשיהם משתלשלת ובאה שיבת עם ישראל לארצנו הקדושה, ומכוח זה בדור האחרון ההתעוררות הגדולה לתנועת התשובה לאבינו שבשמיים. המידה המיוחדת שבלטה ברבי מנחם מנדל הייתה מידת הענווה והשפלות, ועל אגרותיו מארץ ישראל היה רגיל לחתום: 'השפל באמת'. דרך מיוחדת הייתה לו במידת הענווה, וכך מספרים – כשהגיע מנחם מנדל לגיל 11 התחיל לומד בבית מדרשו של המגיד ממזריטש זי"ע, והמגיד חיבב אותו מאד. פעם אחת ראה אותו המגיד, כשהוא מתהלך בבית בפנים של גאווה, וכיפתו שמוטה על ראשו מן הצד. המגיד ניגש אליו ושאלו – 'כמה דפי גמרא למדת היום'? 'ששה', השיב הנער. 'אם לאחר ששה דפים', אמר המגיד, 'שמוטה הכיפה בקצה הראש, כמה דפים נחוצים כדי להשמיטה לגמרי'? החליט המגיד לקחת את הנער לרבו הבעל שם טוב הקדוש. כשהגיעו בערב שבת למז'יבוז', הלך המגיד מיד לבית הבעש"ט, ואילו הנער התייפה והסתרק בשקידה יתירה כמנהגו עד סוף ימיו. במוצאי שבת סיפר להם הבעש"ט מעשה בשור ומחרישה, שהיה משל על כל קורות חייו של הנער. אחר כך אמר הבעש"ט למגיד: "הנער הגאה הזה הוא שפל רוח באמת". מידה זו של שפלות רוח פנימית המוסתרת במעשי גאווה חיצוניים הייתה מידתו של רבי מנחם מנדל עד סוף ימיו. כך לפני שעלה לארץ נסע לבקר את ה'תולדות יעקב יוסף'. רבי מנחם הגיע בעגלה רתומה לשלושה סוסים, בנעליים מקושטות בחפתים של כסף, ונכנס לבית ה'תולדות' בלי מצנפת ובלי אבנט, כשמקטרת ארוכה בפיו. שאלו תלמידי ה'תולדות' את רבם – מה מצא באיש זה? ענה ה'תולדות' – "מלך שיצא למלחמה הצפין את אוצרותיו במקומות בטוחים, אבל את מרגליותיו שליבו קשור בהן קבר בגל של אפר, כי ידע ששם לא יחפשו. כך הצפין רבי מנחם את שפלות רוחו, כדי שכוחות הרע לא יוכלו לנגוע בה, בגל האפר של היהירות". כך היה רבי מנחם מנדל ל'צבר' הראשון, בן ארץ ישראל המתוק וקדוש מבפנים וקוצני מבחוץ. ואכן, יש קשר פנימי עמוק בין מידת הענווה, ובמיוחד – הענווה העמוקה ביותר המוסתרת בגל היהירות לבין ארץ ישראל. מהפסוק בתהילים (לז) "וענווים ירשו ארץ", למד הרב קוק זי"ע (מידות ראיה, גאווה) על הקשר בין ארץ ישראל לענווה פנימית – "מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאווה מליבו יזכה לאהבת ארץ ישראל". (ובמקביל) – "האוהב את ארץ ישראל באמת יזכה לשנוא את הגאווה". נשים לב, שבשני המאמרים מדובר על עבודה פנימית – הגאווה מוסרת מהלב הפנימי, ואהבת ארץ ישראל צריכה להיות 'באמת' המבטאת את הפנימיות. ואכן, ארץ ישראל מתאימה לעבודה פנימית, כפי שאומרת הגמרא שתלמידי החכמים שבחו"ל מצויינים בלבושיהם, ואילו לתלמידים חכמים של ארץ ישראל אין צורך בכך, כי פנימיותם הגדולה היא שמדברת. מדוע? רוב מעשי המצוות הם מפגש גלוי עם ה'. אדם עושה מעשה או לומד תורה, וברור שמעשה זה עניינו לחבר אותו לה'. לעומת זאת, ארץ ישראל היא שגרת החיים היום יומיים. אדם גר וחי במקום מסויים, שם חייו, מה מחבר אותו בכך לה'? קל לפספס ולגור בארץ ולא לחוש בה את משק כנפי השכינה. אולם זה בדיוק עניינה של ארץ ישראל – לחיות את החיים הרגילים ודרכם לפתוח את הלב לעומק הפנימיות שבחיים המחוברת לה'. וזו בדיוק ענווה פנימית – אדם עושה את אותם מעשים, אך בעומק פנימיותו חש ומרגיש שכל כולו וכל מעשיו בטלים לה'. וכך סיפר רבי מנחם מנדל בעצמו – "דבר זה השגתי בארץ ישראל, כשאני רואה חבילה של קש מונחת ברחוב, הרי דבר זה שהיא מונחת לאורך ולא לרוחב, הוא בעיני גילוי שכינה". נזכה, ובימים אלה עת מודים אנו לה' על השבת שכינתו לציון, נאחז במידת הענווה ונחוש בפנימיות ליבנו איך כל מעשינו הם מכח מעשי ה'!

העלאות אחרונות
תגיות