עשרת גלגולי הנשמה!
מידה מיוחדת הייתה ברבי אברהם יהושע השל, המכונה על שם ספרו ה'אוהב ישראל' מאפטא, (ההילולא שלום בשבוע הבא – ה' ניסן), שידע את כל הגלגולים הקודמים של נשמתו. פעם סיפר – "עשר פעמים חייתי בזה העולם. כהן גדול הייתי, נשיא הייתי, מלך הייתי, ראש גולה הייתי. עשרה מיני משרות לבשתי, אבל מעולם לא אהבתי את הבריות בשלימות, לפיכך נשלחתי שוב לעולם כדי להשלים את האהבה. אם יצליח הדבר בידי הפעם, שוב לא אחזור". ביום הכיפורים, כשקרא את סדר עבודת הכהן הגדול, והגיע לדיבור – 'וכך היה אומר', היה משנה ואומר – 'וכך הייתי אומר. כי לא שכח את העת שהיה משמש בכהונה גדולה בירושלים ועבד את עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים. מספרים, שפעם אחת ישב ה'אוהב ישראל', כשהוא שקוע במחשבות עגומות. כששאלוהו תלמידיו אם הוא חש כאב, אמר: "בכל גלגולי נשמתי הקודמים נחלתי כבוד בישראל, ורק בפעם הזאת לא נחלתי כלום". אותה שעה בא שליח מארץ ישראל, והושיט לרבי אגרת מכולל ווהלין, שמושבו בטבריה, ובה מודיעים לו שנתמנה לראש הכולל. ציווה הרבי לערוך סעודה של שמחה. אחר כך מסר לשליח סכום כסף וביקש ממנו לקנות למענו קרקע לחלקת קבר בעבורו בסמוך לקבר הושע הנביא בארץ ישראל. בסיפור האחרון שהבאנו יש מהפך מחשבתי במהלך הסיפור. ברגע הראשון, מצטייר הרבי כדמות רודפת כבוד לעצמה, חלילה. הרבי מלא בעגמת נפש על שבגלגולו הנוכחי לא נחל כבוד. מחשבה זו תמוהה היא, מפני שהרבי הוא אדמו"ר מפורסם, מנהיגם של אלפי חסידים, והר זה כבוד גדול? התשובה נעוצה בהמשך הסיפור. הכבוד הוא מינויו של הרבי לראש כולל ווהלין בארץ ישראל. באותם ימים, המילה 'כולל' הייתה כינוי למנגנון איסוף כספים לטובת עניי ארץ ישראל. למעשה, הרבי מונה כאחראי על איסוף כספים לעניי הארץ. מינוי זה אינו כבוד, כי אם עבודה קשה ואף בזויה, לעיתים, למען הציבור. במינוי זה מתקיים כפשוטו המשפט הנאמר למנהיגי ישראל (הוריות י.) – "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם"! הרבי מחפש שמינוי הכבוד שלו יהיה מינוי שכל עניינו עבודה וביטול לכלל. טעם הדבר, מוסבר בסיפורים הקודמים שהבאנו. בכל גלגוליו הקודמים של הרבי הוא נשא במשרות מכובדות, אך במשרות אלו הוא חיפש גם את עצמו ולא 'אהב את הבריות בשלימות' וביטל עצמו עליהם. מבחנו של המנהיג האמיתי בכלל, ומבחנו של ה'אוהב ישראל' בפרט, נעוץ דווקא בכך שיבטל עצמו לבריות בשלימות. עובר את המבחן רק מי שכבודו הוא בביטולו לציבור, כלומר – רק מי שחש שהעבדות היא בעצמה השררה. לפיכך, ברגע שמודיעים לרבי על מינויו לראש הכולל, הוא חש שהשלים את תפקידו בעולם. ובמילים אחרות הוא הצליח לעשות 'סיום', ועליו לחגוג זאת ככל 'סיום' בסעודה של שמחה. ו... לקנות חלקת קבר בארץ ישראל, כי עכשיו יכול לנוח בשלום על משכבו. ואכן, לפני פטירתו ציווה הרבי לבניו, שלא יחקקו על מצבתו שום שבחים מלבד המילים "אוהב ישראל", וכן עשו! שנזכה ללמוד מאהבת ישראל שלו, ולעבוד תדיר עבודת ה' וישראל עמו. ונזכה למנהיגים שעבדותם היא שררתם!