קידוש ביום חול!
הרב נתנאל יוסיפון
ראש הגרעין החינוכי
וישיבת ההסדר
"אורות נתניה"
השבוע (כח' אב) מלאו 50 שנה לפטירת הרב דוד הכהן, הרב הנזיר, איש אלוקים קדוש מגדולי תלמידי מרן הרב קוק, שציפה כל ימיו להתחדשות הנבואה בדורינו, וכפי שהבטיחו הנביאים שלעתיד לבוא, "אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם" (יואל ג, א).
בימיו האחרונים, עת היה כבר זקן מופלג, אושפז בבית הרפואה. תלמידיו, תלמידי ישיבת מרכז הרב, שמרו סביב מיטתו לאורך כל שעות היממה. הרב ביקש מהתלמידים שוב ושוב לשיר לו את השיר 'שיבנה בית המקדש' ולעשות לו קידוש של שבת. גם כשאמרו לו התלמידים, שהיום יום חול או שכבר עשו קידוש, הרב המשיך לבקש שוב ושוב שיעשו לו קידוש.
במבט חיצוני, היה נראה, שהרב כבר לו 'מפוקס', ודעתו אינה צלולה, ולכן הוא מבקש לעשות קידוש ביום חול. יתכן ומבחינה רפואית פשוטה, זו הייתה המציאות, אך מי שילמד קצת על אומר חייו ותביעות נשמתו הענקית של הרב הנזיר בימי חייו, יגלה שכאן התגלתה נקודה רוחנית פנימית עמוקה שלו. (ובאמת, יודעים אנו, שפעמים רבות בסוף חייהם של הצדיקים, הם אומרים משפט מסויים, שמהווה כעין סיכום של נקודת תמצית חייהם).
בהקשר לכך, ברצוני להביא סיפור נוסף שסיפר אחד מתלמידיו של הרב הנזיר, הלא הוא ח"כ הרב חנן פורת ז"ל. וכך סיפר – לפני חתונתי, הלכתי עם כלתי המיועדת לקבל ברכה מהרב. כשהגענו לביתו, גילינו שהרב שרוי בתענית דיבור. (הרב היה מרבה בתעניות דיבור, וגם כשהיה מדבר – היה מדבר כמעט אך ורק דברי תורה). במצבים כאלה, נוהג היה הרב לכתוב לחתן ולכלה, ברכה יפה.
באה הרבנית, אשתו של הרב ואמרה לו – הנה, חתן וכלה, תברך אותם!
אולם, בזמן שהגענו לקבל את ברכת הרב, ישב הרב ולמד בדברי מרן הרב קוק, את הפסקה שעוסקת בהמשכת קדושת השבת לימות החול. באותה שעה, מלא היה הרב בחיות ורעננות, פניו קרנו, ואור קדושת השבת היה נסוך עליהם. לפיכך, סימן לה הרב, שאין ביכולתו לדבר וגם לא לכתוב, שהרי בשבת אסור לכתוב, ואין ביכולתו לברכנו.
אמרה לו הרבנית – עכשיו יום חול, ולא שבת, ומותר לכתוב, תכתוב להם ברכה. באותו רגע, השתנו פניו של הרב. אור קדושת השבת חלף מהם, ופניו שהיו נראות צעירות ורעננות, הפכו להיות זקנות ומקומטות. ובאמת, כתב לנו ברכה יפה מאוד...
אכן, יש אפשרות להמשיך את קדושת השבת לימות החול...
עולמנו מורכב מקודש וחול, חומר ורוח. שתי המערכות חשובות לקיום העולם, ואי אפשר שכל האנשים יחיו כל העת ברמת מערכת הקודש. בשבת אנו חיים באופן אחד, ובימות החול בדרך אחרת. בהר הבית ובמקדש מצווים אנו להתנהג ביראה וכבוד כלפי השכינה, ובשאר העולם נוהגים אנו באופן אחר. כך נכון וכך אמיתי.
אולם, עלינו להמשיך משהו מקדושת השבת לימות החול. במה זה מתבטא?
למשל-
יש אנשים גדולים ומיוחדים שהם 'השבת' של העולם, הם חיים כל העת ברמת 'השבת', ברמת מערכת הקודש, ועלינו לספוג מהם, ללמוד ולהתחבר עליהם.
שעת הלימוד היומי, של האדם העובד, היא קדושת השבת המתמשכת לימות החול, ועלינו לינוק ממנה לכל היום כולו.
הזכרונות המלווים אותנו מעיתות הקודש, חשוב שנחייה אותם מידי פעם בימות החול, כמו יהודי בוגר ישיבה, שטוב יהיה אם מידי פעם, ישוב לכמה שעות לספסלי ישיבתו, (כפי שיש שנוהגים בימי חודש אלול) וישוב קצת לתקופת 'השבת' שבחייו.
ובזה, מלאה כל פרשת ראה. המקדש הוא מוקד הקודש של העולם, ואנו מצווים לעלות אליו שלוש פעמים בשנה, ולשוב עם רשמי הקודש ממנו לכל ימות החול בשנה. כבר בתחילת פרשת ואתחנן, חלם משה לזכות ולראות את ארץ ישראל, ירושלים והמקדש – "ההר הטוב הזה והלבנון".
משה רבינו עוסק בארץ ישראל לאורך פרשיות ואתחנן – עקב, אך רק בפרשת ראה הוא עוזק בפסגת החלום, ב'שבת', במקום אשר יבחר ה', מקום המקדש.
זכה הרב הנזיר, ונפטר מתוך שירה על בניין בית המקדש, ויהי רצון שנזכה כולנו להמשיך מקדושת השבת לימות החול, ולראות במהרה בבניין המקדש ובהתחדשות הנבואה!
תגובות