• הרב נתנאל יוסיפון שליט"א

מתי יהודי יפסיקו להתווכח?

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה"

לפני שנים ספורות, פרץ מאבק קשה בין המוסלמים בארץ, לגבי התאריכים בהם יחול חודש הרמאדן. כהרגלם של המוסלמים, הוויכוח גלש לקרבות ירי, כשלמעשה מאחורי הקלעים ניטשה כאן מחלוקת פוליטית קשה. המופתים השונים ברחבי העולם המוסלמי, קבעו את ראש החודש בימים שונים, והוויכוח היה סביב השאלה – מי הסמכות הקובעת?

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בדורות עברו, בטרם נקבע לוח השנה, כשהסנהדרין היו מקדשים את החודש לפי עדים שהעידו בפניהם על מולד הלבנה, גם בעם ישראל פרצו כמה פעמים וויכוחים כאלה. כמובן, וויכוחים כאלה סיכנו את אחדות העם, שהרי אם התאריכים שונים, החגים נחגגים בזמנים שונים, והתורה, חלילה, תיעשה כשתי תורות.

הוויכוח המפורסם ביותר הוא הוויכוח בין רבן גמליאל ורבי יהושע (בבלי, ראש השנה כה). המשנה מספרת, שלבית הדין ביבנה הגיעו עדים על מולד הלבנה בזמן מסויים, וקיבלם רבן גמליאל וקבע את ראש חודש ליום מסויים, אך כיוון שהייתה ראייה חזקה נגד עדותם, סבר רבי יהושע שאותם עדים הם עידי שקר, וראש חודש צריך להיקבע ביום אחר. מחלוקת זו השפיעה על העיתוי בו צריך לחול יום הכיפורים.

רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין, וקביעת זמן המולד הייתה בסמכותו, וכדי להראות לעם כולו שהחגים חלים בימים שהוא קבע, הוא שלח לרבי יהושע – "גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך". כך יחלל רבי יהושע את היום בו אמור לשיטתו לחול יום הכיפורים, והעם כולו יווכח שההלכה כנשיא הסנהדרין, והעם כולו ישמור על לוח השנה בצורה אחידה.

רבי יהושע הצטער מאוד על העניין, אך רבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס שכנעוהו. רבי עקיבא הוכיח מפסוקי התורה, שגם אם בית הדין המוסמך טועה בהלכה ומקדש את החודש בדרך לא נכונה, הרי שקידוש החודש חל, ואלו ימי החגים. הוסיף על כך רבי דוסא בן הרכינס והוכיח, שבכל דור צריך לסמוך על בית הדין של אותו דור, ואסור לומר הרי אינם במדרגת בית דינם של משה ואהרון, אלא עלינו לסמוך על בית הדין שבימינו. ואכן, רבי יהושע קיבל את דברי רבן גמליאל, והקרע נמנע.

כאן המקום לשאול – מדוע מחלוקת זו התעוררה דווקא בימי רבן גמליאל ורבי יהושע, וכי בדורות קדומים לא היו מחלוקות כאלו? יתר על כן – מדברי רבי דוסא בן הרכינס נראה שהיה ערעור על סמכות בית דינו של רבן גמליאל, למה ערערו דווקא על בית דין זה? 

ועוד אפשר לשאול – ממקומות נוספים בגמרא (ברכות כז) עולה שוויכוחים נוספים פרצו בין רבי יהושע ורבן גמליאל, ורבן גמליאל ראה בכך ערעור על סמכותו כנשיא הסנהדרין, למה רבן גמליאל לא ראה בכך וויכוח רגיל כפי המורגל בבית המדרש? 

נראה, שהתשובה לכל השאלות הללו נעוצה בפרשתנו. הצטווינו בפרשה, שבעת שיהיה ספק וויכוח הלכתי בעם ישראל, עלינו לעלות לבית הדין הגדול בירושלים, "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך". בציווי זה יוצרת התורה את הסמכות הרוחנית העליונה שתאחד את התורה בפסיקה אחידה לכל ישראל.

סמכות זו היא קריטית לקיום התורה בישראל, כפי שפוסק הרמב"ם (ממרים א, א) "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. 

תלמיד חכם שיחלוק על הסנהדרין, יוגדר כזקן ממרא, וחייב מיתה, ולכן הפסיקות היו אחידות ומקובלות על כולם, כפי שהוסיף שם  הרמב"ם (הלכה ד) "כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל...". 

אולם, אם נתבונן היטב בציווי התורה, נראה שהציווי מדגיש את העובדה שסמכות זו נתונה דווקא לבית הדין שבלשכת הגזית בירושלים, כפי שנאמר "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך". ואכן, נפסק להלכה, שאם בית הדין פסק את פסקיו ההלכתיים מחוץ להר הבית, אין לחולק עליו את הדין של זקן ממרא, כפסק הרמב"ם (ממרים ג, ז) "מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם לו מיתה...".

והנה, חרב המקדש, הסנהדרין גלתה ליבנה, ובפני רבן גמליאל ורבי יהושע, חכמי הדור, צפה ועלה השאלה במלוא עצמתה, האם גם לסנהדרין ביבנה יש את הסמכות המוחלטת המחייבת בענייני קידוש החודש. העניין היה במבוכה, עד שהכריע רבי דוסא בן הרכינס, שגם לבית הדין ביבנה יש את אותה סמכות, שלא תיעשה התורה, חלילה, כשתי תורות.

וכך דרשו חז"ל בספרי "ובאת – לרבות בית דין שביבנה". אמנם, החולק על פסקי בית הדין ביבנה, לא חייב מיתה, אך סמכותם מחייבת.

למדנו מכאן את חשיבות הכרעתם ומרכזיותם של גדולי ישראל, ולמדנו מכאן שעלינו להתפלל ולייחל – "השיבה שופטינו כבראשונה", כי רק כשיקום מחדש בית הדין הגדול בלשכת הגזית בירושלים, נזכה שהתורה תופיע בשלמותה ויסתלקו המחלוקות מישראל!

העלאות אחרונות
תגיות