top of page
  • תמונת הסופר/תהרב נתנאל יוסיפון שליט"א

כתב הסתרים של החיד"א

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה

מספרים על הרב החיד"א, שפעם נסע בספינה בחברתו של סוחר גבינות אחד. והנה, באחד הימים, נכנס לפתע הסוחר לתאו של החיד"א, סגר את הדלת, שלף סכין, איים על חייו של הרב, ודרש ממנו לכתוב בשבילו תעודת כשרות לחריצי הגבינה שלו.

פקוח נפש דוחה כשרות, ומחוסר ברירה, ישב הרב וכתב תעודת כשרות לגבינות. נטל הסוחר את התעודה, וכשהגיעו לחוף, פנה עם סחורתו לרב המקומי בבקשה שיאשר את כשרותה. פתח הרב את תעודת הכשרות, ושם לב לפרט מוזר בראש התעודה.

החיד"א ציין את התאריך בראש התעודה, במילים: יום שלישי לסדר "מתניכם יהיו חגורים", שלפי המקובל בעולם היהודי, הכוונה יום שלישי בשבוע שבו קוראים את פרשת בא. אולם, הפסוק "מתניכם יהיו חגורים", מופיע בעלייה הרביעית של פרשת בא, ולא בעלייה השלישית, שממנה מתבקש לצטט ביום שלישי.

פתח הרב את החומש, וגילה שאונקלוס מתרגם את המילים "מתניכם יהיו חגורים", במילים "חרציכון יהון אסירין", והבין שהחיד"א בא לרמוז שחריצי הגבינה אסורים באכילה...

סיפור זה מבטא את מרכזיותם של התאריכים והזמנים בעולמו של היהודי, ואכן גאולת מצריים ולידת עם ישראל החל בציווי על ראש חודש ניסן, שציינו אותו השבוע, "החודש הזה לכם ראש חודשים".

ומעניין לעניין באותו עניין, הדבר מחובר גם לרעיון מעניין מפרשת ויקרא. כידוע, נקודה מרכזית בלוח הזמנים היהודי הוא עיבור השנה, שעליו הצטווינו "שמור את חודש האביב", וכפי שמפרש שם רש"י, שהמצווה היא לעבר השנה כדי שפסח יחול בעונת האביב, על מנת שהשעורים יהיו מוכנות ובשלות למנחת העומר. ומצאנו בתורה (שמות ט, לא), שהאביב שייך באופן מיוחד לשעורים, "כי השעורה אביב".

נמצאנו למדים, שכל לוח השנה היהודי סובב סביב מנחת העומר. והלא מנחת העומר כל עניינה להתיר את אכילת התבואה החדשה בארץ ישראל, והיא מבטאת את שלימות כניסתנו לארץ.

זו גם הסיבה לעניין מדהים נוסף. ישנם רק שתי מצוות בתורה, היובל והעומר, שנאמרו בלשון תנאי– "אם יהיה היובל לבני ישראל", ובפרשת ויקרא - "ואם תקריב מנחת ביכורים". מלשון ייחודית זו דרש רבי יהודה (תורת כהנים, ויקרא, נדבה, פרשה יג), שהתורה ניבאה מראש שעתידות שתי מצוות אלו להפסיק בזמן הגלות ולשוב לעתיד לבוא.

וכאן ישאל השואל – במה התייחדו דווקא מצוות אלו, שהתורה ניבאה מראש שהם יפסיקו לעת גלות וישובו לעת גאולה, והלא בעוונותינו הרבים רוב רובם של המצוות נחבאו מאיתנו בעת הגלות, ומדוע ציינה התורה דווקא מצוות אלו מכל המצוות הנעלמות?

התשובה נעוצה ברעיון בו פתחנו. שתי מצוות אלו דומות זו לזו, בכך ששתיהן מבטאות מבנה זמן של 49, המבוסס על 7 פעמים 7. בספירת העומר, אנו סופרים 49 יום, המחולקים למבנה של 7 שבועות כפול 7 ימים, שהרי מצווה למנות גם שבועות וגם ימים. גם ביובל, אנו סופרים 49 שנים, המחולקים למבנה של 7 כפול 7, שהרי בכל שנה שביעית חלה שנת השמיטה.

אם כן, שתי מצוות אלו מבטאות את מהלכי הזמן הארוכים ביותר בתורת ישראל. מהלכים אלו בנויים באופן מסודר, נדבך על גבי נדבך, 7 על 7, עד הגיענו אל ה – 49, עליו נבנה את פסגת השער החמישים – שנת היובל או חג השבועות.

מהלך הזמנים השלם בעם ישראל, בנוי דווקא על החיבור לארץ ישראל. ללא הארץ, ישראל הם נוודים, ואין בכוחם לבנות מהלכי זמן ארוכים, רק בארץ העם קבוע במקומו, ובכוחו לבנות רצף ארוך של עלייה בזמנים עד הגיעו לפסגת הקדושה.

לפיכך, היובל סובב כולו סביב אדמת ארץ ישראל, ושיבת הנחלות לבעליהם המקוריים. וגם לעת גלות, היובל תלוי בישיבת כל עם ישראל באופן מסודר בארץ ישראל, וזו הסיבה שהמצוות הראשונות שבטלו מישראל היו המצוות התלויות ביובל, "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולם יושבים כתקנן..." (רמב"ם שמיטה ויובל י, ח).

וכך, כאמור, גם ספירת העומר סובבת כולה מראשית עד אחרית סביב פירות ארצנו הקדושה. והלא הפרי מבטא שלימות, ופסגת הזמן מבטאת שלימות.

לפיכך, התורה מדגישה ומציינת באופן מיוחד, ששתי מצוות אלו קשורות בפנימיותם למצב השלם של העם היושב בארצו, ועתידות הן להיבטל בגלותו ולשוב בגאולתו.

ויהי רצון, שנזכה להשלים בקרוב את מהלך הזמן הארוך ביותר, הלא הוא ההיסטוריה של העם, ולהיגאל בגאולה שלימה בקרוב!


Comments


העלאות אחרונות
תגיות
bottom of page