הצעקות שהצילו את הבן איש חי!

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה

ידוע ומפורסם, שרבינו ה'בן איש חי', היה דורש מידי שבת בפני אלפים מיהודי בגדד.

מספרים, שפעם אחת בשעת דרשתו התלהב מאוד בדבקות עצומה בה'. והנה, לפתע, החלה אימו לזעוק בקול גדול מעזרת הנשים, והפריעה לו מדבקותו. הקהל התפלא מאוד על העניין, אך כשסיים הרב את דרשתו, אמר למקורביו: 'דעו לכם, שאימי הצילה את חיי. בשעת הדרשה, נכספה וגם כלתה נפשי לה', וכמעט פרחה נשמתי ושבה למקורה. אימי הרגישה בדבר, ובזעקותיה השיבה את נשמתי לעולם'. 

אם כך אצל ה'בן איש חי', על אחת כמה וכמה אצל משה רבינו, שנשמתו נכספה לפגוש את ה'. יתר על כן, בפרשתנו זוכה משה להבטחה מפורשת למפגש קרוב עם ה' לאחר מותו. בעת בקשת המחילה מה' לאחר חטא העגל, ביקש משה: "הראני נא את כבודך", ותשובת ה': "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי ופני לא יראו". 

בקשתו של משה לזכות לראיית פנים לעומת ראיית אחוריים, מבטאת את בקשתו שחזרתם של ישראל בתשובה על חטא העגל תתקבל בשלימות, ותהיה כאן מחילה גמורה. כשאדם כועס על רעהו, הוא מסובב לו את גבו, אך כשאדם סולח לחבירו, הוא מאיר לו פנים מחדש. 

בקשתו זו של משה לא התקבלה, וה' עונה לו שבעודו בחיים יזכה לפגוש את ה' רק בבחינת אחוריים. טעם הדבר, מבואר ברמב"ם את הדברים (פ"ז משמונה פרקים), שהנביאים זוכים לראות את ה', כלומר להשיג בנפש את אמיתת מציאותו, שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף. אולם יש מהנביאים שרואים אותו מאחורי מסכים רבים, והמסכים הם הפגמים במידות, יחסית לעוצם צדקותם.

גדול שבכולם, משה רבנו, שתיקן את כל מידותיו, אך עדיין נותר מסך אחד, והוא עצם העובדה שלאדם יש גוף חומרי, לכן כל זמן שהאדם חי לא יכול לראות את ה' בשלמות, בבחינת פנים.

ממילא, עולה השאלה, מדוע גם לאחר שנגזר על משה למות, הוא מתחנן ומבקש להישאר בחיים כדי להיכנס לארץ ישראל, וכי לא רצה לראות פני ה'?

והתשובה היא, שמשה למד מתוך תשובת ה' בפרשתנו, שבארץ ישראל הוא יוכל לראות את פני ה' בעודו בחיים, ומה שאמר לו ה' "כי לא יראני האדם וחי", "וראית את אחורי, ופני לא יראו", זה נאמר רק על חוץ לארץ ששם פוגשים את ה' רק בבחינת אחוריים.

לאחר חטא העגל, כשה' מצווה את משה להעלות את עם ישראל לארץ ישראל, משה מבקש מה' שיודיעו "את אשר תשלח עימי". עונה לו ה' "פני ילכו", ומבאר רש"י שכאן מבטיח ה' למשה, שהוא לא ישלח מלאך, אלא הוא בעצמו ילך עימנו לארץ ישראל, ועניין זה נקרא 'פנים', כמו "ופניך הולכים בקרב". נמצאנו למדים שבארץ ישראל מתגלים פני ה' בהשגחתו עלינו.

"ראה משה שהיה עת רצון, ודבריו מקובלים, הוסיף לשאול, להראותו מראית כבודו" באופן מיידי, באומרו: "הראיני נא את כבודך" (רש"י פס' יח). על כך עונה לו ה': "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי ופני לא יראו". מכאן למד משה, שבחוץ לארץ אפשר לראות רק את האחוריים, ואילו בארץ ישראל מתגלים פני ה'.  

ואכן, בעקבות זאת, משה ממיר ראייה בראייה. את בקשת "הראני נא את כבודך", הוא ממיר בתחינת "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג, כה), כי ראיית פני הארץ היא ראיית פני כבוד ה' בחיים. 

הכיצד? הקדוש ברוך הוא מביט כל השנה בעיניו על ארץ ישראל, "ארץ אשר... עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא, יב). נמצא שבשעה שאדם מישראל רואה בעיניו את הארץ, הרי הוא מביט לאותו מקום שה' מביט בו, וכביכול הם מביטים זה בעיני זה, זה בפני זה.

אמת, לא זכה משה להיכנס לארצנו הקדושה, אך בקשתו לראותה ניתנה לו. ביומו האחרון, הצטווה משה בשתי המצוות האחרונות של חייו - "עלה אל הר העברים...וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה, ומות.." (דברים לב, מט-נ). לראות את הארץ ולמות, שתי מצוות שהן אחת, כי מתוך ראיית פני הארץ הקדושה, מת ופרח לו איש האלוקים השמיימה, לראות פני ה', והתקיימה בקשתו הקדומה לראות כבוד ה'.

אשרינו שאנו זוכים לגור בארץ הקדושה, מקום שמשה ואהרון לא זכו לו, ויהי רצון שאף אנו נראה אותה כראייתו של משה רבינו, ראיית פני ה'!